זו שעה מיוחדת, שעה כה קשה,
"תקום אל הקטנה", כך אשתי לחשה
הולך בלי לראות, נתקע בקירות,
בועט בצעצועים, משחק מסירות
הקטנה שוב צועקת, קוראת לנו לבוא,
הנה זה מתחיל, וזהו רק המבוא
אז מביט בשעון, את הזמן מחשב,
לוקח אותה לסלון ולידה מתיישב
מה עושים עכשיו, מריץ מחשבות,
איך עוברים את הסצנה בלי קרבות
אז מתחיל לחייך, לעצמי אומר "היי
תדליק טלוויזיה, תראה אנ.בי.איי".